<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר — יבמות</h1>
<h2>דף ט.</h2>
[יבמות כ"ח ע"א] ר' יוסי. בבכורות [ט' ע"א]. אפשר לצמצם. שיצאו שניהם כאחת. הכא נמי אפשר לצמצם שימותו שניהם כאחד ובשעת נפילה קיימי שתיהן באיסור אחות זקוקה. לא סתם. דרבנן פליגי עליה. ברישא. דנימא ליה חלוץ לשניה. אי הכי. דמתניתין איירי דלא ידעינן הי נפל ברישא, אמאי יוציאו שניהם. בשלמא זה שכנס תחלה יוציא דודאי אחות זקוקתו נסב, ואפילו נסב ראשונה השניה היתה זקוקה לו עדיין, ואע"ג דפקע מיניה בתר הכי ביבום שניה. קנסינן ליה ויוציא. אלא משני אמאי מפקינן מספק, הלא יכול לטעון בהיתר נשאתיה שאחי כנס השניה באיסור ואני כנסתי הראשונה בהיתר שהותרה ונאסרה, ומכי הלך זיקתי מהשניה שכנסה אחי הותרה לי.
<h2>דף יג.</h2>
[יבמות ל"ט ע"ב] תנן התם. בבכורות [י"ג ע"א]. אין כופין. רבינו שלמה פירש דאמשנה אחרונה קאי דאמרה מצות חליצה קודמת, ואפילו הכי אי תרוייהו ניחא להו ליבומי לא כפינן להו למחלץ דלימא לאו למצוה מתכוני. אלא אי בעי מיבם. ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה, ואמרה דברים הניכרים, כייפינן ליה לחלוץ. כדאמר רב ששת [לעיל ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין כופין אותה. ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה, כדאמרינן בהמדיר [כתובות ע"ז ע"א] בבורסי שמת ולו אח בורסי יכולה היא שתאמר לאחיך היתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. ועוד פסקינן הלכתא באעפ"י [שם ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, עד כאן לשונו. ומה שכתב דהיכא דאמרה לא בעינא ליה ובאה מחמת טענה כעין הני דאתאמור בהלין דוכתי ודאי כפינן ליה לחלוץ ואינה מורדת, כמו שמבואר באעפ"י [שם]. מיהו הא דרב אמשנה ראשונה קאי דאמרה דמצות יבום קודמת, והכי הלכתא, ואמר רב אעפ"י שמצות יבום קודמת לא שייך כפיה ביבום, דאי לא בעי ליבומי אלא לחלוץ לה אין כופין אותו ליבם. אבל בחליצה שייך כפיה, דאי לא בעי למעבד לא חליצה ולא יבום כופין אותו לחלוץ. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא הא דרב. וכן פירש הר"ם פרק ב' [יבום ה"ז]. וטעמא דמילתא דלא כפינן ליה ליבם, דהא כתיב [דברים כ"ה] אם לא יחפוץ, לא חפצתי לקחתה, אלמא ברצונו תלה רחמנא. מן היבום. דיבום רמיא עליה. איטלע. תרגום צולע מטלע. והיינו צריך למידחסיה לכרעיה, דפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א]. כלומר דחוק רגלך בקרקע. כמו הפסח שכל גופו נשען על הרגל, ומחמת כובד הגוף הרגל נדחקת בקרקע. ורבינו שלמה פירש לשון הזמנה, כלומר הזמן הרגל שתחלוץ לך. ובעל הערוך [ערך טלע] כתב תרגום שלף איש נעלו [רות ד'], טלע ית נרתיק יד ימיניה ואושיד ביה קנין לחבריה. דאתחזי לנא. דבעינן רוק הנראה לדיינים. בספר אורייתא. כלומר מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה.
<h2>דף כז.</h2>
[יבמות פ"ב ע"ב] לרבי יוסי. דהא מתניתין דאמרינן מאכילה בתרומה ר' יוסי קא אמר לה. ואיהו סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. ראשונה. בימי יהושע. שניה. בימי עזרא. וקא אמר שכשגלו פעם ראשונה בטלה קדושת הארץ, והוצרכו לקדשה בפעם שניה. אבל קדושה שניה לא בטלה קדושת הארץ, ואעפ"י שגלו נשארה הארץ בקדושתה ואותה ירושה במקומה עומדת. שלישית אין להם. כלומר שהשניה לא פסקה. ירשו וירשתה, תרי ירושות, ותו לא כתיבי בקרא. בדרבנן. כלומר במילתא דליכא אלא איסורא דרבנן ולא מצי למיגע באיסורא דאורייתא, כגון תרומה אם היא בזמן הזה דרבנן. וקס"ד דטעמיה דר' יוחנן משום דבדרבנן לא בעינן רבויא, ולא מטעם שאני אומר מכשרינן, אלא אפילו אפכא לא אכפת לן. נתן סאה. ממי פירות, שאין משלימין את המקוה, דמכי נפלה שם נתבטלה אותה סאה. אבל אי נטל סאה תחלה לא מהני, דהואיל וחסר ברישא אין הסאה הזאת משלמת למי מקוה. עד רובו. כלומר שישארו כ"א ממים שהם מי מקוה, די"ט שנתן שם ממי פירות נתבטלו. דלא לשקול. כלומר שלא יטול כ"א, דלא להוי רובא ממי פירות. אבל מחצה למחצה מתבטל. ואי בעית אימא. לעולם רובא בעי, ושאני גבי קופות דאשאני אומר הוא דסמכינן, ושאני אומר אמרינן באיסורא דרבנן אע"ג דמצי למיגע באיסורא דאורייתא כגון איסור שנתערב בחד בתרי, דמדאורייתא שרי ומדרבנן הוא דאסור. והיכא דשייך למימר שאני אומר שרינן ליה, כדאמרינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ד ע"א], טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן. ולבטולי לכתחלה איסור תורה אסור. ואם ביטל קנסו אותו, כדגרסינן בתרומות פרק ה' [מ"ט] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין, ואחר כך נפל שם עד מאה, אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ובירושלמי [שם ה"ט] ר' א[בהו ב]שם ר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור. וכתב הר"ם במאכלות פרק ט"ו [הכ"ה] דהואיל ו[קנס הוא לאח]רים מותר. ואיסורא דרבנן היכא דלא מצי למיגע לאיסורא דאורייתא, כגון עצים שנשרו מן הדקל ותרומת חוצה לארץ בטיל [ברוב ו]מותר לבטלה לכתחלה, דגרסינן בפרק עד כמה בבכורות [כ"ז ע"א] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, והאי [ברוב היינו חד] בתרי, כדאיתא התם. ובי"ט פרק קמא [ביצה ד' ע"ב] אמרינן מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והיכא דהוי איסורא דרבנן כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא, כגון בשר עוף ושמנו דגיד, נשאר באותו שיעור [ש]נתנו לאיסור תורה ומותר לבטלו לכתחלה. והיינו דאמרינן בי"ט פ"ק [שם] בדאורייתא לא מבטלינן איסור לכתחלה, בדרבנן מבטלינן.
<h2>דף לא.</h2>
[יבמות כ"ה ע"ב] בנדר. שאחד מהם אסר הנייתו שיש לו מתשמיש חבירו, ובאו לפני חכם לשאול, ולא מצא פתח לנדר, ונצרך הבעל לגרשה. לא ישאנה. מפני החשד, שיאמרו שמפני שישאנה לא מצא פתח ואסרה. והא מתניתין מיירי אע"ג דפתח להו בחרטה והם אינם מתחרטים ואינו יכול להתיר להם אלא על ידי פתח. ובכל פתח שעושה להם ואומר אדעתא דהכי מי נדרת, והוא או היא אומרין אין. והחכם טרח אחר הפתחים ולא השיבו אלא אין. לא ישאנה, משום לזות [שפתים]. שאפילו אסרה בדבר שאין אדם יכול להתיר לא ישאנה. תדע דתני סיפא מיאנה או שחלצה ישאנה מפני שהם ב"ד, והא התם שאין בידו לעשות לה כלום להתירה הואיל והיא חולצת או ממאנת, ואפילו הכי טעמא דהוו טפי מחד, ואין אדם חוטא ולא לו [ב"מ ה' ע"ב], הא לאו הכי לא ישאנה. וטעמא דמילתא דאיכא אינשי דחשבי שהיה יכול להתירה אם היה רוצה.
[יבמות כ"ה ע"ב] הא התירה. החכם ונתארמלה או גירשה אחר כך ישאנה החכם. ומדמצי להתירה אלמא תלתא הוו. וקאמר שאם אסרוה לא ישאנה. ומי חשידי וכו'. בשלשה. כתב רבינו מאיר והוא דגמירי. אבל אי לא גמירי אפילו עשרה נמי לא ע"כ. כדאמר רב חסדא. בנדרים פרק נערה [ע"ח ע"ב], דקאמר אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים, למאי הלכתא, אמר רב אחא להכשיר שלשה הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה. כתב רבינו מאיר דוקא כשהוא סמוך, אבל אינו סמוך אע"ג דגמיר לא עד שיהיו שלש', עד כאן. וכבודו מונח במקומו, שכל מה שכתב כאן הוא הבל. דגרסינן פרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] בכור שנסמית עינו הרי זה ישחוט על פי שלשה בני הכנסת. ומסיק בגמרא דוקא במקום שאין מומחה, אבל במקום שיש מומחה לא. וגרסינן התם אמר רב חייא שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם, לאפוקי מדר' יהודה דתניא התרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר ואחד מהם חכם, מכלל דהנך כל דהו. אמר רבינא דמסברי להו וסברי, עד כאן. דש"מ בהדיא דת"ק דאמר בשלשה, בהדיוטות דמסברי להו וסברי קאמר, אע"ג דלא גמירי הלכות נדרים שפיר. והיינו דאמרינן פרק נערה שאהרן ובניו שהם שלשה אעפ"י שהם חכמים כל שלשה מישראל שוים עמהם להתיר נדרים במקום שאין חכם. כלומר והוא דמסברי להו וסברי, כדמוכח הכא. ולגבי יחיד דלא בעינן אלא שיהיה חכם, כלומר שיהיה בקי בהלכות נדרים. ואית דמפרשי בקי בתלמוד, כלומר רב מובהק. והיינו דקאמרינן במקום שאין חכם. ותנן נמי הכא בפרקין החכם שאסר וכו', שהכל תלוי שיהיה חכם ובקי בהלכות נדרים. ולפירושא בתרא בתלמוד. וזה כל ביחיד מומחה דאמרינן הכא ופרק נערה, כלומר אם שיחיד שהוא מומחה ובקי בהלכות נדרים, ולפירושא בתרא בתלמוד יכול להתיר נדרים לבדו, ואעפ"י שאינו סמוך. כל ענין היתר נדרים אין מבא לסמיכה כלל, שאינן דין כמו שביארנו שם פרק נערה. והאי דקאמר התם גבי בכור במקום שאין מומחה, ולא אמר במקום שאין חכם, משום דבהיתר בכור שייכי כמה ענינים, היותו חכם ושיהיה גם כן בקי במומין ושיטול רשות גם כן מהנשיא, כדאמרינן פ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] יתיר בכורות אל יתיר, מאי טעמא אילימא משום דלא חכים והא אמרינן דחכים טובא, אלא משום דלא בקי במומי והא בקי טובא. אבל לאו למימרא דבעינן שיהא סמוך. וביומא פרק בתרא [ע"ח ע"א] בעי אם זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. וביארנו זה בסנהדרין פ"ק.
<h2>דף לא:</h2>
[יבמות צ"ז ע"א] דובבות. מתנועעות, כאילו מדברות. כומר. הוא כלי שמניחין בו ענבים להתחמם, והיין נוח לצאת.
<h2>דף לו:</h2>
[יבמות כ"ה ע"ב] הא התירה. החכם ונתארמלה או גירשה אחר כך ישאנה החכם. ומדמצי להתירה אלמא תלתא הוו. וקאמר שאם אסרוה לא ישאנה. ומי חשידי וכו'. בשלשה. כתב רבינו מאיר והוא דגמירי. אבל אי לא גמירי אפילו עשרה נמי לא ע"כ. כדאמר רב חסדא. בנדרים פרק נערה [ע"ח ע"ב], דקאמר אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים, למאי הלכתא, אמר רב אחא להכשיר שלשה הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה. כתב רבינו מאיר דוקא כשהוא סמוך, אבל אינו סמוך אע"ג דגמיר לא עד שיהיו שלש', עד כאן. וכבודו מונח במקומו, שכל מה שכתב כאן הוא הבל. דגרסינן פרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] בכור שנסמית עינו הרי זה ישחוט על פי שלשה בני הכנסת. ומסיק בגמרא דוקא במקום שאין מומחה, אבל במקום שיש מומחה לא. וגרסינן התם אמר רב חייא שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם, לאפוקי מדר' יהודה דתניא התרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר ואחד מהם חכם, מכלל דהנך כל דהו. אמר רבינא דמסברי להו וסברי, עד כאן. דש"מ בהדיא דת"ק דאמר בשלשה, בהדיוטות דמסברי להו וסברי קאמר, אע"ג דלא גמירי הלכות נדרים שפיר. והיינו דאמרינן פרק נערה שאהרן ובניו שהם שלשה אעפ"י שהם חכמים כל שלשה מישראל שוים עמהם להתיר נדרים במקום שאין חכם. כלומר והוא דמסברי להו וסברי, כדמוכח הכא. ולגבי יחיד דלא בעינן אלא שיהיה חכם, כלומר שיהיה בקי בהלכות נדרים. ואית דמפרשי בקי בתלמוד, כלומר רב מובהק. והיינו דקאמרינן במקום שאין חכם. ותנן נמי הכא בפרקין החכם שאסר וכו', שהכל תלוי שיהיה חכם ובקי בהלכות נדרים. ולפירושא בתרא בתלמוד. וזה כל ביחיד מומחה דאמרינן הכא ופרק נערה, כלומר אם שיחיד שהוא מומחה ובקי בהלכות נדרים, ולפירושא בתרא בתלמוד יכול להתיר נדרים לבדו, ואעפ"י שאינו סמוך. כל ענין היתר נדרים אין מבא לסמיכה כלל, שאינן דין כמו שביארנו שם פרק נערה. והאי דקאמר התם גבי בכור במקום שאין מומחה, ולא אמר במקום שאין חכם, משום דבהיתר בכור שייכי כמה ענינים, היותו חכם ושיהיה גם כן בקי במומין ושיטול רשות גם כן מהנשיא, כדאמרינן פ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] יתיר בכורות אל יתיר, מאי טעמא אילימא משום דלא חכים והא אמרינן דחכים טובא, אלא משום דלא בקי במומי והא בקי טובא. אבל לאו למימרא דבעינן שיהא סמוך. וביומא פרק בתרא [ע"ח ע"א] בעי אם זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. וביארנו זה בסנהדרין פ"ק.
<h2>דף לח:</h2>
[יבמות צ"ח ע"א] אם [קודם]. שבא מעשה לידו היה רגיל לשנותה לתלמידיו. ואם לאו. הואיל ודבר חידוש הוא אינו נאמן, שמא מחמת מה שהורה הוא אומר. הרי אשה. ראיה של קודם לכן הביא. מורה ובא. שמתחלה היה רגיל לשנותה לתלמידיו.
[יבמות פ' ע"א] בינתים. והיתה לו שעת הכושר. בודקין. גבי חוורר הקבוע דהוי מום קאמר, דתנן [בכורות ל"ח ע"א] איזהו קבוע כל ששהה שלשים יום, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו ג' פעמים בתוך שמונים יום בראש שמונים ובאמצע ובסוף, שמא בינתים עבר ונמצא שאינו קבוע. לחד אבר. כגון התם שהוא בעין, חיישינן שמא הבריא בינתים, אבל סריס חמה מחמת חולי כל הגוף אירע לו. ורמינהו. ביוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] תנינן לה. והוא הסריס. כלומר יביאו ראיה שהוא סריס [שנולדו לו] סימני סריס, דאי לא מייתי ראיה שהוא סריס מחזקינן ליה דמשום קטן הוא עד רוב שנותיו. הזכר כב"ה. דאזלינן לעשרים. והנקיבה כב"ש. דאזלינן בי"ח. ממהרת. להביא סימנין. אלמא קסבר סריס חמה לא חולץ. חזר בו. מההיא דנדה, כדמפרש דבתרי דוכתי אשכחן ליה דקאמר דסריס חמה חולץ, ולא דחינן תרתי מקמי חדא. לעונשין. להחזיקו בגדול להתחייב בעונשין שבתורה. אבל לענין חליצה דאיירו ב"ש וב"ה לא [איירי כ]לל.
<h2>דף מב.</h2>
[יבמות פ"ג ע"ב] זה אנדרוגינוס. והזהיר בשני המשכבות. ואת זכר. שלא יתחייב אלא בזכרותו. מנא להו. דלר' סימאי ואת זכר כל [זכר] במשמע. אבל לרבנן קרא באנדרוגינוס איירי, ואתא ואת זכר שלא יתחייב אלא בזכרותו. ור' סימאי. והוא הדין לרבנן, דתרוייהו מוקמי קרא באנדרוגינוס. ורבינו שלמה לא גריס ליה, אלא הכי גריס אשה שלא כדרכה מנא להו. והר"ם פסק באסורי ביאה פרק א' [הט"ו] שחייבין עליו סקילה בזכרותו, דהא [הלכה] כרבנן, אלמא הלכתא כותיה. נראה דעתיה דרבי אליעזר סבירא ליה נמי דספק הוא ואמ' דחייבין עליו סקילה דרחמנא רבייה לחייבו סקילה ממקום זכרותו. [וכן נראה דעת הר"ם ש]הוא פסק בפרק ג' [איסו"ב ה"א] ובנשים פרק [ד' אישות הי"ד] שקדושיו קידושי ספק. ופי' לא לכל אמר רבי אליעזר זכר מעליא הוא. דבשאר מילי הוי ספק. וטעמא דחייבין עליו ממקום זכרותו, דרחמנא רבייה. יקדש. ליקרב. כתב רבינו שלמה הרובע לא גרסינן הכא, שאין לך עוף רובע אשה. הנרבע והמוקצה. שהקצוהו לע"ז, ובמלוקין דקדשים קא מיירי. מטמאין בגדים. כדין נבלת עוף טהור דהואיל והני אינן ראוין להקרבה מליקתן נבילה. אתה מוציא. [זכר] ודאי ונקיבה ודאית דרשינן ולא טומטום ואנדרוגינוס, אלמא לר' אליעזר לא קדשי.
[יבמות פ"ד ע"א] לא קדושין בתמורה. לא מבעיא בתחלת הקדש דלא קדיש, אלא אפילו המיר קדשים באלו דבבעלי מומין חיילא קדושה עלייהו, דכתיב טוב ברע, בהני לא חיילא. ולא מקדישין. לעשות תמורה, שאם היא קדושה... וסיפא אטריפה לחודה קאי.
<h2>דף מב:</h2>
[יבמות ע"ב ע"א] שקידש. אשה. קדושין. וצריכה גט, דשמא זכר ימצא כשיקרע. נתקדש. ונפקא מינה ליאסר המקדש בקרובות זו שקדש עד שיקרע. לחומרא. כדפרישנא. לקולא. להאכיל בתרומה קודם שיקרע. מבחוץ. דודאי זכר הוא. אמו. ולא תצטרך לאוקומה בודאי זכר. מוליד. דהא דרשינן ויליד ביתו, הולד מאכיל את אמו. זמנו. יום שמיני שלא מל. שתי ערלות. שתי עורות של ערלה זה על זה.
[יבמות ע"ט ע"ב] ואין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה בן חלוצה ואיזה פטור. סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד. סריס חמה. ממעי אמו, ור"ל שלא ראה השמש אלא סריס, שמעת יציאתו לעולם יצא סריס כלומר נעדר הקושי. וכן פירש הר"ם בפירוש המשנה. ואית דמפרשי שנסתרס ממעי אמו על ידי קדחת. והעיקר מה שפירש הר"ם. לקיים. עדות זו העיד רבי יהושע לקיים שאמר רבי עקיבא.
[יבמות פ' ע"ב] איזהו סריס. כלומר שאם נולדו בו סימני סריס חשבינן ליה כסריס וגדול הוא. דוקא שהגיע לעשרים ולא הביא שתי שערות. אבל קודם עשרים לא חשבינן ליה כסריס. ואפילו הביא שתי שערות לאחר עשרים חשבינן ליה סריס מעשרים ואילך. לקוי. רך. מחליק. חלק כאשה, דבשר האיש אינו חלק אלא אשפרי בלעז. ריתחא. אשקומא בלעז. כיפה. ארק בלעז. דוחה. שאינו נדבק בכלי, אלא צולל במים. מחמיצין. מסריחין כששוהין. הבל. חמימות, כמו עשן. מתקשה. התשמיש קשה לה. שיפולי. כמין כף יש לאשה למעלה מאותו מקום... סריס. מאחר שהגיע לעשרים ולא הביא שתי שערות... [סימ]ני סריס. דאמרינן דהוי סריס. רב הונא אמר. דכל אותן סימנין שנאמרו [בסריס, עד שיהא בכול]ן, ואם לא הביא כולן קטן הוא עד שיגיע לרוב שנותיו ולא הביא שתי שערות, דומיא דלא הביא סימני סריס, כדאיתא ביוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב]. ור' יוחנן. דבאחד מהן הוי סריס. בזקן. זקן העליון. כשלא הביא. שאין לו זקן. ברת. אשיא לו בתי. ולרב נחמן לא היה זקן. כמאן כרב הונא. דבעי כולהו, דאי כרבי יוחנן למה היה צריך להרחיצו בימות הגשמים, יעיין באחד משאר הסימנין. סיכי. יתדות זקן, כלומר מקומות מקומות היו לו [בז]קנ[ו] שיער. וקיימא לן כרבי יוחנן. וכן פסק הרי"ף, והר"ם באישות פרק ב' [הי"א]. בידי אדם אין. כלומר סריס אדם חולץ, אבל סריס חמה דהיינו בידי שמים אינו חולץ. אלמא הלכה כרבי עקיבא, דמחלוקת ואחר כך סתם הוא והלכה כסתם.
<h2>דף מד:</h2>
[יבמות ע"ה ע"ב] וכלפי ראשה. לצד הגוף בענין שישאר מלא חוט השערה על פני כולה, והוא במקום גובהה. כמרזב. אם נחתך ולא נגע לשביל שכבת זרע. ויש לאותו חתך דפנות משני צדדיו כמין מרזב, קנל בלעז. פסול. דשליט אוירא באותו חתך תוך הדפנות ומקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל. כקולמוס. באלכסון, כחתוך קולמוס. לא שליט ביה אוירא. ואין הגיד מתקרר, ומתבשל בו הזרע. האי גריר. מרזב גריר שכבת זרע מהגוף בשעת תשמיש, על ידי שלא נחסר מעביו, נוגע בצדי הרחם, ומתחמם ומוציא [כחץ]. כקולמוס. נחסר עביו. כשר. הואיל ולא נגע בשביל שכבת זרע. מידי דהוה אברזא דחביתא. שקצר ודק מלפניו ואינו נוגע בכותלי הנקב, וכשהוא תוחבו בה עד עביו נוגע. למטה. האי למטה לאו כלפי קרקע הוא אלא מעטרה ולחוץ, שהכל בשר. והאי למעלה מעטרה ולפנים לצד הגוף. אפילו נכרת. כולו כשר. לשבושי למרימר. לידע אם מחודד הוא להשיב על שאילתו. ההוא עובדא. דהוה כמרזב. ושפייה. חתך הצדדין עד שעשאו כקולמוס. ואכשריה. כרב הונא. והלכתא כרב [פפא] ששניהם כשירים, כדפסיק תלמודא. גובתא. הוא שביל שבו יוצא הזרע. ושני שבילין יש שם, אחד שבו יוצא הזרע, ואחד שבו יוצאין מי רגלים. וביניהם מחיצה, כדאיתא בבכורות [מ"ד ע"ב] שני נקבים יש באדם באחד מוציא זרע ובאחד מוציא שתן וביניהם כקליפת השום. קטנים. מי רגלים. לאכשוריה. שאין כאן לא פצוע ודכא וכרות.
<h2>דף מו.</h2>
[יבמות צ"ז ע"ב] לא חולצין. דאחוה מן האב בעינן, וגר אין לו שאר האב. ולא מבעיא גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, אלא כל שהורתו שלא בקדושה אין לו שאר האב, כדמוכח בגמרא. ולא מיבמין. אינו בתורת יבום. ואי שריא ליה אשת אחיו, מן האב דברי הכל מותר, מן האם פליגי בה בגמרא. אפילו. מפרש בגמרא. נשי מהדדי. אשת אחיו. ולאו משום יבום, אלא אפילו במקום בנים, דהא אין קורבה לגוי דכקטן שנולד דמי. מן האב. אשת אחיו מן האב דשרי, דכולי עלמא ידעי שאין אבות לגוי, דרחמנא אפקריה לזרעיה, וכזרע בהמה הוא חשוב כדכתיב [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם, כלומר זרע שהוא יורה בכח כמו זרם מים, הוא חשוב כמו זרע סוסים. וליכא למיחש דאתי לאחלופי בישראל. דאסיר. דחיישינן דלמא אתי לאחלופי בישראל ואתי למשרי כי האי גונא. בני פלניא. ולא מסקי אדעתייהו שיהיו בני אם אחת. הילכך לא אתי לאיחלופי בישראל, דמידע ידעי דאין אבות לגוי. בני פלוניתא. ואתי לאיחלופי בישראל, דודאי אחין מן האם נינהו, שמאשה אחת נולדו. שנולד דמי. ולא גזר משום דלמא אתי לאחלופי בישראל. מאי טעמא. לא מיבמין. דאסירי. דלא שייכא בהו יבום ואסירי משום אחוה וקיימא באשת אח מדרבנן משום דאתי לאחלופי בישראל. ואיירי באחין מן האב ומן האם. דאילו מן האב גרידא קשיא נמי לרב ששת. ושריא לעלמא. שאינה זקוקה כלל. ולדידהו לאחין נמי שריא. והאי דקאמר רב אחא דשריא לדידהו, דוקא כשנתגיירו בניה עמה. אבל אסיפא דהורתו של זה שלא בקדושה ושל זה בקדושה, לגבייהו איכא נמי כרת משום אחין מן האב כדלקמן.
<h2>דף מז.</h2>
[יבמות ס"ב ע"א] ונתגייר. פירש הר"ם בנשים פרק ט"ו [אישות ה"ו] שנתגייר הוא והם דוקא. ולענין נחלה בנחלות פרק ב' [הי"ב] לא כתב אלא ונתגייר. ואית דמפרשי אפילו לא נתגיירו הם, דהואיל דשייך בהו פריה ורביה כדלקמן מפטר בהו. ומדנתגייר דנחלה אפילו בשלא נתגיירו הם, דטעמא דראשית אונו שייך אפילו כשלא נתגיירו בניו, הכי נמי נתגייר דפריה ורביה. והעיקר דעת הר"ם דכיון דפריה ורביה אין בני נח מצווים עליה [סנהדרין נ"ט ע"ב], הא דקאמר ר' יוחנן דהא הוו ליה דוקא כשנתגיירו, שהרי יש לו בנים ישראלים שפוטרין אותו מפריה ורביה. אבל אם לא נתגיירו, הואיל והוא נתגייר הוא מצווה לפרות. ואיך יפטר בגוים. אבל לענין בכור לנחלה בראשית און תליא מילתא, והנולד לו משנתגייר אינו ראשית אונו, וכן עיקר. אין לו בכור. הנולד לו משנתגייר אינו נוטל פי שנים בנכסיו. בני פריה. דפריה ורביה שייך לדידהו נמי אע"ג דאינה משבע מצוות. לאו בני נחלה. לענין בכורה, אלא שבכור ופשוט יורשין כאחד, כדאמרינן בקדושין [י"ז ע"ב] גוי יורש את אביו דבר תורה. בן בלאדן. [אלמא] בנים מקרו. מגיירי. או האב או האב והבנים יחד. חייס. מתיחסים אחר אביהם. שבו לכם פה. אליעזר עבד אברהם היה. הילכך אם היו לו בנים ונשתחרר לא [קיים פריה] ורביה. והוא הדין שמי שנולד לו אחר שנשתחרר דהוי בכור לנחלה. וצ"ע למה [לא הביא] הר"ם דין עבד בנחלות. כפר בן בקר. דלאו יחוס הוא. התם נמי. גבי בלאדן ל... משום דר' אסי. כלומר טעם מצות פריה ורביה הוא כדי שיכלו נשמות [שבגוף ויבא] משיח. ור' יוחנן. סבר דטעמא הוא כדי שתלד שתתישב.
[יבמות צ"א ע"א] שנשבית. וחיישינן שמא נבעלה לגוי. בעילת זנות. כתב רבינו שלמה כגון לגוי ועבד וחלל וכל הנך דאמרינן פרק אלמנה [ס"ח ע"א] דפסלי לה מתרומה. קנסא. כי היכי דתידוק קודם שתנשא.
<h2>דף מט.</h2>
[יבמות פ' ע"ב] איזהו בן שמונה. דתני בברייתא שאסור לטלטלו בשבת. שלא כלו. כלומר הואיל ונולד ודאי לשמונה חדשים אעפ"י שגמרו סימניו לא אמרינן דבן שבעה הוא ואשתהויי משתהי. רבי אומר וכו'. דהאי בן שמונה דקאמר דוקא כשלא גמרו סימניו, כלומר שלא גמרה הוית שערו והוית צפרניו, אלא שנולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן. טעמא דלא גמרו. בניחותא, דסיומא דתירוצא הוא. בר שבעה הוא. כלומר זמנו היה בחדש השביעי, ונתאחר לצאת מפני סבה. ואשתהי. שלא בא עד י"ב חדש, וילדה אשתו לסוף שנתה. ואכשריה. דנשתהא ג' חדשים, ובר תשעה הוא, ולא אמרינן שזינתה אחר שהלך בעלה ונתעברה מאחר. כמאן כרבי. כלומר כיחידאה עבד. כיון וכו'. כל ששהא, ואפילו נולד בחדש השמיני, ואפילו לא יצא בשערו ובצפרניו, הואיל וחיה שלשים יום אינו נפל, דאמרינן דבר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי. וליכא למימר דרשב"ג איירי דוקא בשיצא בשערו ובצפרניו. דכל דכן הוא, דאי יצא בשערו ובצפרניו מכי חיה ל' יום אינו נפל, כל שכן כשלא יצא בשערו ובצפרניו הואיל וחיה כל כך אינו נפל.
אשתכח השתא לפום סוגיא דשמעתא דרשב"ג לאו היינו תנא דפליג עליה דרבי. ושלש מחלוקות בדבר, ת"ק סבר דכל בן שמונה אפילו יצא בשערו ובצפרניו ואפילו חי כמה ימים נפל הוא, דכל בן שבעה לא משתהי. ורבי סבר דהיכא דיצא בשערו ובצפרניו אע"ג דנולד לשמונה חיי, שהולדות פעמים מתאחרים לצאת מפני סבה יוצאה חוץ מגופם שמונעת אותם לצאת. וקסבר רבי אבהו דלרבי לא הוו סימנין, ודאי בן קיימא עד שיחיה עשרים שנה כדפרישנא. ורשב"ג סבר שאם חיה ל' יום אפילו נולד לשמונה אמרינן דודאי בן קיימא הוא, שהולדות מתאחרים לצאת כדעתיה דרבי, מיהו הכל תלוי בשלשים יום. ומיהו לענין טלטולי בשבת בתוך שלשים יום, אם יצא בשערו ובצפרניו ודאי בחזקת [חי] הוא, ומטלטלין אותו ומלין אותו כרבי, דהואיל ולא נשתנה משאר ולדות מחזקינן ליה דבר שבעה הוא ואשתהי. מיהו אם מת אינו מתאבל עליו אלא יום ראשון שהוא מן התורה, דהא אמרינן התם בפרק רבי אליעזר [שבת קל"ו ע"א] ובנדה פרק יוצא דופן [מ"ד ע"ב] ובהחולץ [ל"ו ע"ב] לרשב"ג הא לא שהא ספיקא הוי, וספיקא דאורייתא לחומרא. ומיהו במקצת היום סגי. ולא תימא דוקא לרב ולרבי יוסי דסבירא להו בסוף הריני נזיר מן הגרוגרות [נזיר ט"ו ע"ב] דמקצת היום ככולו אמרינן אפילו בדאורייתא. אלא אפילו למאן דפליג עלייהו, שמה שנתחייב מספק אינו מן התורה אלא מדברי סופרים, שאין שום ספק מן התורה. ואפילו פיהק ומת מיד נמי [נתח]ייב, דהא דאמרינן התם בפרק ר' אליעזר [שבת שם] פיהק ומת דברי הכל מת הוא, כלומר ספק מת, דומיא דמר סבר מת הוא דקאמר בסיפא. ואית דמפרשי דברי הכל מת הוא ודאי, ולא נהיר. והא דאמרינן התם פרק ר' אליעזר דבריה דרב דימי הוה מתאבל על בריה בתוך שלשים אמר ליה רב דימי צורניתא בעית למיכל, אלמא ביום ראשון הוה שאינו אוכל משל [אחרים], כדאמרינן בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] וכדמשמע בפרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ו ע"א], הואיל ובשאר ימים ליכא צורניתא. אלמא אפילו יום ראשון [נמי אינו מתאבל עליו, י"ל ד]השתא לאו מאכל יום ראשון שמאכילין אותו אחרים, ולאו יום ראשון הוה, אלא מאכל שמאכילין אותו בני הבית, שמפני שנפשו מצטערת מפני האיבול מאכילין אותו מטעמים. ואפילו תימא דצורניתא הוא מאכל שמאכילין אותו אחרים ביום ראשון, יכילנא לשנויי לך דמיירי שלא גמרו סימני ...בן שמת. ובהא אפילו רשב"ג מודי דודאי נפל הוא כדתני ברייתא שאין מטלטלין אותו בשבת, כדעתיה דרבי דאוקמה בשלא גמרו סימניו. דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג הוו רבנן דפליגי עליה דרבי, דאוקמוה לברייתא דתני דבן שמונה אין מטלטלין אותו בשלא כלו חדשיו, כלומר אפילו יצא בשערו ובצפרניו, ופליגי עליה [דרשב"ג]... שק אם הוא בן שמונה ואכלו ארי או נפל מן הגג, כדאיתא פרק ר' אליעזר. אבל ברייתא דברי הכל היא. מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, ואפילו יצא בשערו ובצפרניו יכלת לאוקומה. והואיל ולא היה חייב אלא יום ראשון שהוא מן התורה, ומספיקא במקצת היום הוה סגי ליה כדברירנא, ואיהו אשכחיה דהוה מתאבל עליה כל היום, כמו שהיה בדעתו להשלים שבעה, ואמר ליה צורניתא בעית למיכל. דבאבילות שהוא יום אחד סגי ליה במקצת היום, כגון שמועה רחוקה [מו"ק כ' ע"א], ליכא צורניתא, דתכף שנהג אבילות קצת מיד הלך האיבול. ואמר ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ואבילות שבעה חייב. ולענין חליצה אם לא יצא בשערו ובצפרניו ומת תוך שלשים פוטר אמו מן התורה, וחולצת מדברי סופרים, כדברירנא בפרק החולץ [ל"ו ע"ב]. ובהדיא אפסיקא הלכתא בפרק ר' אליעזר [שבת קל"ו ע"א] כרשב"ג דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. הלכך ליתא לדר' אבהו, דכל ששהה ל' יום אפילו הוא בן שמונה ולא גמרו סימניו ודאי בן קיימא הוא, דאי לא הוה בר קיימא לא הוה חיי. הילכך הואיל וליתא לדר' אבהו, ר' ורשב"ג לא פליגי במידי, דר' אמר דבן שמונה אם יצא בשערו ובצפרניו בחזקת בן קיימא הוא ומטלטלין אותו ומלין אותו בשבת, ואם לא גמרו סימניו אין מטלטלין אותו, כדקתני בברייתא. ורשב"ג אתא למימר דאפילו לא גמרו סימניו אם חיה ל' יום אינו נפל. והא דאמרינן לרשב"ג הא לא שהא ספיקא הוי, דוקא כשגמרו סימניו, אבל בן ח' שלא גמרו סימניו אין מטלטלין אותו ואם מת תוך ל' אין מתאבלין עליו כלל. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וממה שכתב הר"ם במילה פרק א' [הי"ג] וביבום פרק [א' ה"ה] ובאישות פרק ב' [הי"א], שלא זכר כלל עשרים לבן שמונה, תבין דעתו כמו שכתבנו. אלא שקשה מה שכתב באבל פרק א' [ה"ו] וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, ואפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו. והיה לו לומר הרי זה ספק נפל ואין מתאבלין עליו אלא יום ראשון. והעיקר שהר"ם ז"ל לא איירי אלא בדין נפלים, כדקתני ברישא הנפלים אין מתאבלים עליהם, ופי' נפלים שלא הגיעו לכלל שבעה. והדר אמר וכל שלא שהה וכו' כלומר כעין נפלים שאין ידוע אם הגיעו לשבעה, כמו שנבאר [ו]הוא שיצא בשערו ובצפרניו דוקא, כמו שביארנו למעלה וכמו שנבאר לקמן. והיכא דקים ליה אם כלו לו חדשיו אם לאו, כמו שביארנו גם בפרק ר' אליעזר, שאפילו חיו כ"ט יום שלימים הרי זה נפל. אבל מי שעבר ז' חדשים בודאי, דאיכא למימר בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהו, אמרינן הא לא שהה ספיקא הוי.
אבל מה שנמצא בספרים [פ"א אבל ה"ח] בן תשעה שנולד מת ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים יום ומי שיצא מחותך או מסורס אעפ"י שכלו לו חדשיו הרי הוא כנפל ואין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמהם, הוא ודאי טעות סופר. והלשון הוא. ובן שמונה שמת תוך שלשים אי נמי אפילו מת ביום שלשים. ובמילה פרק א' [שם] כתב בפירוש גבי בן שמונה שנולד ושערו לקוי שאם שהה ל' יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר, שכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, עד כאן. ואם הלשון הוא אפילו מת ביום שלשים, מה בא להודיענו עתה, הרי הוא כתב לעיל בפרק ההוא [פ"א אבל ה"ו] דבר זה. תריץ דההיא איירי דומיא דנפלים כדקאמר ברישא הנפלים וכו' וכל שלא שהה וכו', כלומר שאינו ידוע אם הגיע לשבעה חדשים או לא הגיע. ובא להודיענו שאעפ"י שחיה כ"ט ימים לא תימא הואיל וחיה כל כך נימא דבן שבעה הוא, אלא ודאי הואיל ולא חיה ל' יום שלימים לא הגיע לשבעה ונפל הוא. ובמימרא האחרת בא להודיענו זה הדין במי שעבר שבעה והגיע לשמונה בודאי, ולא הגיע לט' שלימים, שאעפ"י שחיה כ"ט ימים, הואיל ולא חיה כל שלשים יום, לא אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהוי אשתהי. והדין הוא כך, שאם הוא בן ח' ודאי ויצא בשלימות שערו וצפרניו, או דלא קים ליה לאבוה אם כלו לו חדשיו אם לא, הואיל ולא שהה ל', הוה ספיקא לרשב"ג, ומתאבל עליו יום ראשון. ובמקצת היום סגי, כמו שכתבנו. ובהא רבי לא פליג, דרבי לא איירי בסימניו מוכיחין עליו אלא בזמן שהוא חי. ואם לא יצא בשערו ובצפרניו, והוא בן ח' ודאי אפילו רשב"ג מודה שאם מת תוך ל' לא הוי ספק ואין מתאבלין עליו כלל, כדקתני בברייתא הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, דאלמא ודאי נפל הוא, ואוקימנא בשלא גמרו סמניו. ומה שכתב הר"ם בהני דקא חשיב עם בן שמונה שמת ביום ל' ואין מתאבלין עליו, ודאי ר"ל בשלא גמרו סימניו דוקא. והיה לו לפרש ולא לסתום.
ואית דמפרשי ובן שמונה שאם הביא סימנין תוך עשרים אינן כלום, דתוך זמן נינהו, עד שיהא בן עשרים, דשנת עשרים שלו כשנת י"ג של שאר בנים. ולא נהיר, דהאי שנת עשרים לאו שלימים נינהו כדפרישנא. ואי איירי משתי שערות כלל, הא קיימא לן [נדה מ"ה ע"א] תוך זמן [כלפני הזמן]. ואי סבירא ליה כרבא דבעי מעת לעת מכל... ואית דמפרשי שאם הביא שתי שערות בי"ג הוי גדול כשאר בנים. והכי קאמר שאם לא הביא תוך כ' הרי הוא גדול אעפ"י שלא נראו בו סימני סריס, שהאיחור הזה מוכיח עליו שהוא לקוי ממעי אמו. ולא נהיר, דהוה ליה למימר עושין בו מעשה אם הוא בן עשרים. והעיקר כמה שפירשנו. וליתא לדרבי אבהו בבן שמונה כלל. ומשאר מילי הלכה הוא, [כדכתיב]נא ביוצא דופן. ולענין אשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה אחר זמן מרובה, מסתברא דלא אמרינן דמשתהי אלא תלתא ירחי, כדעבד רבה עובדא, אבל טפי לית לן למשרא, וכן כתב הר"ם בקדושה פרק ט"ו [איסו"ב הי"ט] שכתב ואין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חודש.
[יבמות ל"ו ע"ב] התם תנן. בשבת פרק ר' אליעזר דמילה [קל"ו ע"א]. תנו הכי בברייתא. באדם. משום הכי נקט באדם דבסיפא תני ובבהמה שמנה ימים. אינו נפל. ופוטר אמו מן החליצה. ספיקא. וחולצת ולא מתיבמת. וכתב רבינו שלמה ודוקא דמספקא לן אי כלו חדשיו ואם לאו. אבל אי קים לן שכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה [מ"ג ע"א] תינוק בן יומו פוטר מן היבום. נראה שרבינו שלמה פירש המשנה בקים להו שכלו לו חדשיו, כדמסיק לה התם בסיפא. ופוטר דקאמר, לגמרי ואפילו חליצה מדרבנן לא בעיא. וזה אמת, דאי קים לן שכלו לו חדשיו, אפילו חליצה לא בעיא. אלא קשיא להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה גבי פוטר מן היבום כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר לא שהה ספיקא הוי, כדאקשי ליה בסיפא דתני והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבילות, ואוקמה דקים ליה שכלו לו חדשיו. מדלא אקשי ליה הכי גבי פוטר מן היבום, מכלל דהא מילתא דברי הכל היא ולא שייכא בדרשב"ג, ואפילו בלא קים לן שכלו לו חדשיו מתוקמא. דפוטר מן התורה קאמר, שמן התורה הולד פוטר, הואיל ונולד חי ואעפ"י שמת מיד, כדמוכח התם מקרא ובן אין לו והא אית ליה. וההיא מתניתין דנדה דפוטר מן היבום, מן התורה קאמר. והא דאמרינן הכא חולצת כי מת בתוך שלשים, מדרבנן הוא. דמדרבנן אינה פטורה מן החליצה עד שיצא מכלל נפל או שנודע בודאי שכלו לו חדשיו או שיחיה ל' יום לרשב"ג. ומיהו רבינו שלמה פירש שם נימא מתניתין דלא כרשב"ג אכולה מתניתין קאי, דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ובשבת פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ה ע"ב] ביארנו שדעת הר"ם [עי' פ"א אבל ה"ו] דפלוגתא דרשב"ג ורבנן אינה אלא לענין אבילות, דבעינן לבו דוה עליו, אבל לענין פוטר מיבום תרוייהו מודו דהואיל ונולד חי פוטר מן התורה. ולדברי הכל חייבת חליצה מדרבנן אי לא הוי ודאי ולד של קיימא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומסיק התם אביי בשפיהק ומת דברי הכל מת הוא, כלומר ספק מת אפילו רבנן מודו דלאו ודאי ולד של קיימא הוא, דהואיל ומת מיד יש להחזיקו בשלא כלו לו חדשיו. כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי, מר סבר מת הוא, ומר סבר חי הוא דרוב נשים ולד של קיימא ילדן. הילכך כי פיהק ומת ועמדה ונתקדשה לכהן, הואיל ואפילו רבנן מודו בהא לרשב"ג חולצת ואסורה לו. ואפילו לפירושא דילן דאמרינן דהואיל ויצא חי נפטרה מן התורה, הואיל וצריכה חליצה מדרבנן לדברי הכל, מפקינן לה מגברא. ואפילו לפירוש רבינו שלמה שנראה דעתו שמן התורה לא נפטרה אלא אם כן היה בן קיימא, פיהק ומת חולצת ולא מתיבמת, דהאי דברי הכל מת הוא פירושו דומיא דמר סבר מת הוא דקאמר בסיפא לרשב"ג, מה התם ספיקא הכא נמי ספיקא הוא וחולצת ולא מתיבמת. מיהו היכא דנודע בודאי שלא כלו לו חדשיו, וסימניו מוכיחין עליו, שלא יצא בשערו ובצפרניו, דליכא למימר בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי, כדאיתא בהערל [פ' ע"ב], ונולד חי ופיהק ומת לפירוש רבינו שלמה מותר ליבמה, שמן התורה לא נפטרה. ולפירושא דילן אסור ליבמה, שמן התורה נפטרה, הואיל ויצא חי, וחולצת מדרבנן. וכן תבין דעת הר"ם ממה שכתב ביבום פרק א' [ה"ה]. מת. בן היבמה. בתוך שלשים. ואפילו ביום שלשים, כדאסיקנא בפרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] דיום שלשים כלפני שלשים. ונתקדשה. לשוק בחזקת שהיא פטורה משום בנה. והוא הדין שאם נשאת, [דחד] דינא הוא כדמסיק ואזיל. ונקט נתקדשה משום דינא דכהן כמו שנבאר. חולצת. מיבמה שלא תאסר לבעלה בחליצה. אשת כהן. שתאסר לו אם תחלוץ.
<h2>דף נב.</h2>
[יבמות כ"ד ע"ב] למאי הלכתא. ליכתוב גדול. בראוי. לבא אחר מיתת אביהם אלא במה שהוא מוחזק בו, דכתיב [דברים כ"א] בכל אשר ימצא לו. אף יבם, שנוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת. אינו נוטל אלא במה שהוא מוחזק.
